תפריט
תפריט
למן הקמתו ב-1947 פעלו אנשי מכון בן צבי ברחבי העולם בדרכים שונות כדי להציל את אוצרות הרוח של קהילות ישראל במזרח. אלו הופקדו בספריית המכון ושימשו בסיס למחקר ולפרסום. בהרצאה זו אבחן כיצד פותח אוסף הספרים, האוספים וכתבי היד של ספריית מכון בן–צבי למן הקמת המכון (1947) ועד 1970. אציג את האתגרים שניצבו בפני צוות המכון ואת הקשרים חובקי העולם שפיתח צוות המכון בראשות יצחק בן צבי, שסייעו לקידום האוסף בפרט והמכון בכלל.
המרצה:
לביא שי – יד יצחק בן-צבי והמכללה האקדמית ע"ש דוד ילין
החל משנות ה-70' הציג מוזיאון ישראל תערוכות של תרבות חומרית של קהילות שונות. בתערוכות אלו ניכרת כוונה מודעת לעיצוב תודעה ושינוי תדמית של קהילות, בעיקר אלו מארצות האסלאם. ההרצאה תבקש לשאול כיצד ניתן להשתחרר ממגמות העבר, וכיצד ראוי בימינו להציג תרבות חומרית של קהילות ישראל על רקע מגמות תרבותיות וחברתיות עכשוויות.
המרצה
רחל צרפתי – מוזיאון ישראל, ירושלים
חקר תרבותם העממית של יהודי ארצות האסלאם בישראל אופיין בעבודת תיעוד שתוצריה, רישום והקלטות של שירים, ריקודים, פתגמים, סיפורים ועוד, נשמרו ברבות הימים בארכיונים ציבוריים. לעיתים קרובות, ארכיונים אלה נתפסים כמי שאוצרים מסורת ש'קפאה בזמן', כאשר בעולם שמחוץ לארכיון לא עמד הזמן מלכת וגזר כליה על היבטים רבים בתרבויותיהם של יהודי ארצות האסלאם. גישות ביקורתיות ביחס לארכיון הציעו לחשוב על ארכיוני פולקלור כזירות דינמיות המבטאות רשת סבוכה של יחסי כוח בין חוקרים למידענים. בחינה מחדש של התרבות ש'הוקפאה' בארכיון עשויה לתרום לתמונה מלאה יותר של תהליכי יצירת הידע העממי ובכך להציע פרשנות מורכבת של החומרים. באותו אופן, גם ההנחה הדבולוציונית שעמדה בבסיס סקרים אתנוגרפיים, אודות המגמה של היעלמות מסורות עממיות, מאותגרת על ידי תהליכים חברתיים ותרבותיים בחברה הישראלית, הנוגעים בשאלות של זהות אתנית והתחדשות תרבותית. תהליכים אלו נתונים במגע הולך וגובר עם הארכיון, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ובפרט דיגיטציה, שמשמעותם נגישות הולכת וגדלה לקהל הרחב של החומרים שהיו 'חבויים' בארכיון.
ההרצאה תעסוק בארכיוני פולקלור של יהודי תימן, ותתמקד בארכיון הצליל הלאומי, ארכיון מכון בן צבי וארכיון המרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית. ארכיונים אלו אוצרים את תוצריהם של סקרים אתנוגרפיים שיצאו לפועל בעיקר משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה העשרים. דרך עיסוק באופן התיעוד, תהליכי הפקת הידע העממי, ההרצאה תצביע על שינוי בגישה לתרבותם העממית של יהודי תימן בתנועה מהמושג 'מסורת' למושג 'מורשת'. לסיום ההרצאה תדגים אפשרויות שונות של תגובות לחומר הארכיוני מצד הקהילה בהווה, ותציע כיווני חשיבה לעתיד על הקשר בין ארכיוני פולקלור לקהילות יהודי תימן.
המרצה
תום פוגל – האוניברסיטה העברית בירושלים והמכללה האקדמית אחוה
הקמתו ב-1977 של המרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במסגרת משרד החינוך נתנה את האות למפעל די עשיר של שימור תרבותם של יהדות המזרח, בדגש על תוכניות הלימודים בבתי הספר ובאקדמיה. דור של חוקרים ויוצרים, לא בהכרח מיוצאי עדות המזרח, תרמו את חלקם בתחומי הדת וההיסטוריה, הקבלה והפילוסופיה, הספרות, השירה והמוסיקה של קהילות ארצות המזרח וצפון אפריקה. השיקול המנחה היה לאומי, דהיינו שראייה שלמה ורציפה של ההיסטוריה הלאומית היהודית מחייבת שילוב של כל חלקי הסיפור של הקהילות השונות. היתה בכך הודאה בכישלון מודל כור ההיתוך בשנותיה הראשונות של המדינה שלא צלח, וחתירה לפלורליזם תרבותי כנתון ושותפות אמיתית לתרבות ישראלית מתהווה, מאשר מגובשת ויונקת בעיקר מהמסורת המזרח האירופית.
מאז השקתו של המפעל לשימור מורשת יהדות המזרח באמצע שנות ה-70 התנהלו דיונים וויכוחים רבים סביב משמעותה של אותה מורשת המזרח. האם יש להחיות אותה כמקשה אחת או שמא לדלות ממנה רק את הערכים שמתאימים למציאות הישראלית המודרנית? האם היא אכן זקפה את קומתם של בני עדות המזרח ומילאה אותם בתחושה של שייכות וגאווה במוצאם, או שמא כלאה אותם בדלת האמות של זהות עדתית והנציחה בקרבם רגשות קיפוח וזרות? האם הפנייה לעבר הניבה רק נוסטלגיה ופולקלור, או שמא הניעה גם תיקון חברתי וצמצום הקיטוב העדתי? צוהר מעניין לדיון בשאלות אלה, שמהווה גם כמעין סיכום ראשוני במבט של עשור להקמת תחום מורשת יהדות ספרד והמזרח, מספק רב-שיח בנושא שנערך ביולי 1987 בהשתתפות סופרים, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה. נדמה כי הרב-שיח, שפורסם כמסמך קצר בחסות ועד עדת הספרדים בירושלים, חמק מעיניהם של חוקרים. בהבאתו לקדמת הדיון תוך ניתוח הגישות, הדילמות והאתגרים שעולים ממנו, יש כדי להעשיר את גוף הידע לגבי מקומה של היצירה הספרדית המזרחית בתרבות הישראלית וזיקתה ההדוקה לסוגיות חברתיות וכלכליות.
המרצה
מאיר חטינה – האוניברסיטה העברית בירושלים
תחיית הפיוט, שגעון הפיוט, תקומת הפיוט; אוצר המילים קצר בכדי לתאר תופעה מרכזית בהרגלי הצריכה של אומנויות הבמה בישראל של המאה ה-21 ואף בבילוי שעות הפנאי בה. "פיוט" בהקשר התופעות החדשות הללו, משמעו "פיוט מזרחי". כיצד האימוץ הציבורי של זיכרון קהילתי, מדיניות תרבות, יזמות אקדמיות, התערבות של עמותות וגורמים פרטיים, והפוליטיקה של האסתטיקה חברו יחד לתנועה ישראלית אשר במרכזה פואמות בעלות תוכן דתי מובהק ולחניהם שעד לפני כשני עשורים היו נחלתם של קהילות זיכרון פרטניות? בין היתר נדון גם בתפקידו של מכון בן צבי בתופעה התרבותית שבמרכזה של הרצאה זו.
המרצה: אדוין סרוסי – האוניברסיטה העברית בירושלים
תהליך מרכזי בתולדות המוזיקה במאה העשרים הוא ההטמעות של מסורות השיר העממי אל תוך מסגרות הייצור, ההפצה והצריכה של מוזיקה פופולרית המופצת על גבי תקליטים. לתהליך זה, שהוא חלק ממה שההיסטוריון הצרפתי פייר נורה כינה ״האצת ההיסטוריה״, היו כמובן השלכות מרחיקות לכת – קונסטרוקטיביות והרסניות כאחד – על החיים החברתיים של השיר, שעבר מן התחום של של המסירה בע״פ, או הזכרון החי, אל התחום של הדוקומנט ההיסטורי.
ההרצאה תציג מספר מקרי מבחן לדרכים שבהם מוזיקה פופולרית מוקלטת מתפקדת כאתר של זכרון ושכחה בהיסטוריה המודרנית של יהודי המזרח: מה אובד ומה נותר כאשר שיר כמו ״עמרי מא ננסכ יא מאמא״ הופך משיר מרוקאי העוסק בזיכרון אישי לפיוט המושר חתונות תימניות בתל אביב וסביבותיה? מדוע ג׳אקו פוליקר ז״ל זכר את שאלוניקי שלו בעזרת שיר שנכתב כעשור אחרי שעזב אותה? ומאיפה צמח לו פתאום, כמו יש-מאין, סגנון יהודי מרוקאי היסטורי בשם ״שגורי״, המבוצע כיום בהתלהבות על ידי מרוקאים מוסלמים?
המרצה: עודד ארז – האוניברסיטה העברית בירושלים
ההרצאה תדון בחלקה הראשון במעמדה של המוזיקה כמַעֲגַן זהות בכל תרבות אנושית בעלת מסורת מגדירה, מבחינה ומגייסת הן בזיקותיה המוכחות לשירה המילולית ולביצועיה הליטורגיים והבידוריים הן במנותק ממנה כמו במוזיקה המערבית הקלסית.
בחלקה השני יידון מקומה של המוזיקה בשילוב עם השירה העברית והשירה הערבית היהודית בשימור זהותם של יהודי מרוקו במאות התשע עשרה והעשרים דרך התמורות השונות שחלו במערכים שלה ובקורפוסים השיריים שלה, החל ממפעלו של החזן ר׳ שלמה כהן במראכּש במאה התשע עשרה עד הפייטן, החזן והמשורר ר׳ דוד בוזגלו ז״ל במאה העשרים בקזבלנקה, עבור מפעלי העריכה וההתאמה של עורכי האנתולוגיה ׳רני ושמחי בסוף המאה התשע עשרה (מוגדור-וינה, 1890) והאנתולוגיה ׳שיר ידידות׳ בתחילת המאה העשרים (מוגדור-מראכּש 1921).
בחלקה השלישי יידון מקומה של המוזיקה בעיצוב ובייצוב זהותם של יוצאי מרוקו בישראל בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת הודות לפעילות ׳להקת צפון מערב (2018-1978), לפעילות התזמורת האנדלוסית שקמה ב-1995 באשדוד ולהרכבים והתזמורות שקמו בעקבותיה, והודות לביצועיה הן הליטורגיים בבתי הכנסת הן הפארה־ליטורגיים בשירת הבקשות הן הבידוריים בקונצרטים למנויים ברחבי הארץ. יועלה גם חלקו החשוב של המורה והעורך ר׳ מאיר אלעזר עטיה ז״ל ומפעלי ההנגשה שלו דרך הכשרתו של חבורות בקשות ברחבי הארץ ועריכת אנתולוגיות חדשות אם לכל השנה או לשירת הבקשות על פי שיטתו של שלמה כהן. לבסוף יודגש תפקידו המעורר, המלהיב והמגבש של ר׳ דוד בוזגלו אחרי עלייתו לארץ בשנת 1965 והפצת שירתו הלאומית שחיבר לפני מלחמת ששת הימים ואחריה. לא ייפקד גם חלקם של הפייטנים והנגנים המוכשרים שהצליחו לחבב את צלילי המוזיקה והביצועים הקוליים היסודיים של שירת יהודי מרוקו.
המרצה: יוסף (יוסי) שטרית – אוניברסיטת חיפה
לדברי עורכי ׳שיר ידידוּת׳ כפי שהם מובאים במבוא, הקובץ נכתב לאחר שב׳רני ושמחי׳ הקובץ הקודם, ׳נפלו בו טעויות הרבה אם ממעתיקים אם מדפוס ועוד כי ספו תמו הספרים הנז׳…׳. עורכי שיר ידידוּת שפורסם במרקש בשנת תרפ״א חוללו מהפכה בשירת הבקשות: אם עד כה כל קהילה מקהילות יהודי מרוקו השתמשה בקובץ מקומי, הקובץ החדש ביקש ליצור קובץ אחיד לכלל יהודי מרוקו בכל מקום שהם. תמורה שנייה נוגעת במבנה הכללי של שירת הבקשות: העורכים ייחדו לקימה לבקשות את השבתות שבין פרשת בראשית לשבת זכור. בתחום המוזיקלי הם הצמידו את המסגרת המודלית לזו של הנובה האנדלוסית ופיוטי כל שבת הושרו באחד המודוסים שלה. מתוך נקודת מוצא קבלית, ציונית-משיחית ארגנו מבנה פיוטי חדש בן שני חלקים: חלק קבוע שבו יושרו הפיוטים ׳דודי ירד לגנו׳ (חיים כהן), ידיד נפש ובקשה לשבת וחלק שני שמשתנה משבת לשבת. החלק השני נבנה על מבחר פיוטים ממסורת הטריק (רצף פיוטים) היהודי שהיה מוכר בכל הקהילות. העורכים קבעו אלו פיוטים יושרו בחלקם או במלואם וכך בנו סדר חדש שלא היה מוכר.
המבנה החדש הזה חייב אותם לשלב הערות הסבר שמלוות את ביצוע הפיוטים. הערות הדרכה אלה נכתבו בעברית, ערבית או בשילוב שתי השפות האלה והן מפוזרות בקובץ בצורה אקראית. יש להניח שעם הפצת הקובץ הפייטנים נדרשו לעיין היטב בהערות האלה וכך התגבשה צורת הביצוע המוכרת כיום, ביצוע חופשי שתואם את ההערות במדויק. ההערות הופנמו עד כדי כך שבהדפסות החדשות של שיר ידידות שפורסמו בא״י הושמטו הערות ההדרכה האלה והביצוע החופשי המשתקף מהן תקף בכל הקהילות.
בהרצאתי אציג את ההערות האלה שמדריכות את הפייטנים בביצוע המוזיקלי, הצורני והפיוטי של שירת הבקשות. הערות אלה משקפות את הביצוע האידאלי כפי שהוא נראה בעיני העורכים. באופן כללי ההערות מראות שהביצוע הנכון הוא גמיש מאד בכל התחומים ובדרך כלל אין לשיר את כל הפיוט המופיע בקובץ ובמקרים אחדים אין להתחיל את הפיוט מהשורה הראשונה. הערות אלה מחייבות מיון לסוגיהן השונים, תרגום לעברית ובעיקר יש להבין ולנסח את האידאל המוזיקלי והפיוטי המשתקף מהן. לדוגמה, הפיוט ׳יפה בגלות׳ מסתיים בסיומת ה׳חזק׳ המוכרת מפיוטים רבים. ההערה אומרת: 'האד חזק מה יתואלס סי הונה גיר מן יפה בגלות למתי יבוא': '"חזק" זה לא ייאמר כאן, רק מ"יפה בגלות" ל"מתי יבוא"'. ה׳חזק׳ המסיים את הפיוט הזה הוא אם כן בבחינת כתיב, אבל לא קרי. ה׳חזק׳ נכתב כאן מתוך כבוד למסורת אך כאן אין לשיר אותו!
המרצה: אבי עילם-אמזלג – אוניברסיטת חיפה
נושא מרכזי שיידון בכנס הוא יחסי הגומלין שבין הבניית זיכרון העבר לבין צרכי ההווה. הרצאתי תדון בסטריאוטיפים שהתפתחו סביב נעימות התפילה והפיוט של יהודי בגדאד, המייחסים לבני קהילה זו טעם בכייני, דקדקנות וחוסר סבלנות. באופן פרדוקסלי, סטריאוטיפים אלה תורמים לגיבוש הזהות של יוצאי בגדאד בירושלים בהווה ולאופן שבו חלקם תופשים ומבנים את העבר בעיר מוצאם.
המרצה: נתנאל כהן (מוסאי) – המרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים
תחום חקר "יהודי אסיה ואפריקה", יהודי המזרח או המזרחים התפתח במשך עשרות שנים בתוך דיסציפלינות מחקר אזוריות. בעוד שרוב המחקר ההיסטורי התמקד ביהודים "בארצות המוצא" וביקש להבין את יחסם עם "חברות הרוב" המוסלמיות, חקר המזרחים בישראל התמקד בבחינתם כמיעוט אתני (או "עדתי") בתוך חברת רוב לאומית יהודית-ציונית. גם במחקר על קהילות שהיגרו למערב אירופה ולאמריקות, חקר הקהילות מתקיים בהקשרים מקומיים תוך התמקדות בשאלות הנוגעות ליחסי רוב לאומי ומיעוטים אתניים. על אף שחקר הספרדים מעוגן בבסיסו בתפיסתם כפזורה עולמית, נתקים מתודולגיים שונים הפרידו קונספטואלית בין נקודת מבט כזו לשאר נקודות המבט האזוריות הדומיננטיות, הרואות בהם מיעוט דתי ואתני בהקשרים מקומיים. הרצאתנו מבקשת להתחקות אחר שורשי הנתקים המתודולגיים המתוארים, החל מראשית המאה העשרים ועד סופה, ולהציע כיווני מחקר אחרים שידגישו את נקודות חיבור חוצות אזורים ותרבויות בין קהילות שהגדירו עצמן מחדש כספרדיות ומזרחיות על רקע תהליכי קולוניזציה, דה-קולוניזציה והגירה משמעותיים לאורך המאה העשרים.
המרצים
אביעד מורנו – מרכז עזריאלי ללימודי ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
נח גרבר – אוניברסיטת תל-אביב
שתי הכותרות מכילות ציטוטים מפיוטי ר׳ יצחק אבוחצירא (״אעופה אשכונה״ ו״יונתי תמתי״), בן ריסאני, שעיסוקם נדודים, מעברים, שיבה, צליינות וכיסופים — נושאים שייבחנו בשתי ההרצאות המשולבות זו בזו תוך עיון מחודש בהיבט מרכזי בהיסטוריה המודרנית של יהודי המגרב: התנועה לעבר (ומעבר ל-) קברים כנקודות התייחסות מנטליות גיאוגרפיות של קהילה דיאספורית בעת החדשה.
המרצה: אורית ואקנין-יקותיאלי – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
שתי הכותרות מכילות ציטוטים מפיוטי ר׳ יצחק אבוחצירא (״אעופה אשכונה״ ו״יונתי תמתי״), בן ריסאני, שעיסוקם נדודים, מעברים, שיבה, צליינות וכיסופים — נושאים שייבחנו בשתי ההרצאות המשולבות זו בזו תוך עיון מחודש בהיבט מרכזי בהיסטוריה המודרנית של יהודי המגרב: התנועה לעבר (ומעבר ל-) קברים כנקודות התייחסות מנטליות גיאוגרפיות של קהילה דיאספורית בעת החדשה.
המרצה: יגאל שלום נזרי – אוניברסיטת טורונטו
מיקי זוהר, שר התרבות והספורט
יניב מזומן, מנכ"ל יד יצחק בן-צבי
מרים פרנקל, ראשת מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
ישראל ברטל, האוניברסיטה העברית והאיגוד העולמי למדעי היהדות
אביעד מורנו, מרכז עזריאלי ללימודי ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מנשה ענזי, מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטיה והפורום לחקר יהודים ונוצרים בתרבויות האסלאם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אליעזר פאפו, נציג הוועד המנהל, הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו
הרצאה מרכזית
המרצה
חביבה פדיה – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ההרצאה תתמקד בדמותו של דוד עובדיה ובייחוד במפעלו הספרותי כמביא לדפוס של כתבי יד של חכמי מרוקו ובמפעלו ההיסטורי בתיעוד היסטורי של קהילות צפרו פאס. את מפעלו הספרותי אמקם כחלק מתופעת 'מודעות הספרייה' שהתעוררה בקרב רבני מרוקו במחצית השניה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, ואת מפעלו ההיסטורי אבחן כחלק מתופעת הכתיבה ההיסטורית המודרנית של רבני מרוקו בעת החדשה. לצד זאת אצביע על התפנית שחולל עובדיה במפעלו הספרותי-היסטורי בשתי התופעות הנזכרות. כמו כן, את שני המפעלים אבחן גם ביחס לגיבושה של זהות מרוקאית כלל-ארצית ואזורית בצל השלטון הקולוניאלי.
המרצה: מיכל עזיזה אוחנה – אוניברסיטת מרטין לותר, האלה-ויטנברג
הרצאה זו תהיה המשך ישיר להרצאתה של ד"ר מיכל אוחנה שתדון בחיבורים היסטוריים על יהדות מרוקו שנכתבו במרוקו/מדינת ישראל בעברית על ידי תלמידי חכמים דרך דיון במקרה של רבי דוד עובדיה. אבקש להציג חיבורים היסטוריים שנכתבו בערבית יהודית ובצרפתית על ידי כותבים שאינם תלמידי חכמים ופנו לקהלים שלא קראו עברית. אמקם את החיבורים ההיסטוריים בערבית יהודית בהקשר של יצירה היסטורית שנכתבה במרוקו במבט בהיסטוריה ארוכה, ובנוסף בהקשר של כתיבה היסטורית בלשונות היהודים (יידיש ולאדינו). בדיון בחיבורים ההיסטוריים אתייחס לסוגיות של מעברי הידע בין הלשונות: עברית, ערבית יהודית וצרפתית וכן בתרגום התרבותי והאידיאולוגי של היצירות.
המרצה: דוד גדג' – האוניברסיטה העברית בירושלים
העיתונות הערבית-יהודית בצפון אפריקה שימשה אמצעי להעברת מידע מרחבי העולם לקהל היעד היהודי. העיתון הערבי-היהודי הראשון בצפון אפריקה (אדזירי) הופיע ב-1870 בעיר אלג׳יר. בעקבותיו הלכה וגברה כמות העיתונים שהתפרסמו בארצות המגרב – בתוניסיה, באלג׳יריה, במרוקו ובלוב – והיוו מקור רב ערך להפצת ידיעות על המתרחש הרחק מעבר לים בכל קצווי תבל ובמיוחד בארץ ישראל, דיווחים על הנעשה ברחבי המגרב, בערים או יישובים מסוימים, בקהילות יהודיות מרוחקות וקרובות וכמובן אף באותה העיר שבה נדפס העיתון. באמצעות ידיעות חדשותיות, טורי דעה, מאמרים וסיפורים – שימרה העיתונות הזו חלק חשוב של הזיכרון הקולקטיבי של בני המגרב וסייעה לעיצוב זהותם. בהרצאה זו אדגיש את הפן הסוציולינגויסטי הלשוני של עיתונות מגוונת זו.
המרצה: עפרה תירוש-בקר – האוניברסיטה העברית בירושלים
המרצה: חיים סעדון – האוניברסיטה הפתוחה ומכון בן-צבי
הרצאה זו עוקבת אחרי יחסם של היהודים הספרדים והמסתערבים אל השלטונות העת'מאנים בפרובינציות הערביות של האימפריה העת'מאנית. אני מבקשת להראות כיצד יהודים העריכו את פועלם של הסולטאנים סלים וסולימאן במאה ה16 ומראד הרביעי במאה ה17 ואפילו התייחסו אליהם ככלי שרת בתוכנית לגאולת העם היהודי. דימויים אלה הושפעו ממדיניות האימפריה, כמו מפעלי הפיתוח בירושלים, אך גם מאיבתם של היהודים לאויבי האימפירה, הספרדים והצאפווים. עם זאת, אני מראה כיצד, עם עלייתם של כוחות מקומיים באימפריה, פיתחו היהודים גם נאמנות לפרוביציה שבה הם חיו ולשושלות מקומיות כמו הקראמנליים בצפון אפריקה או זאהר אל-עמר בפלסטין
המרצה: אורית בשקין – אוניברסיטת שיקגו
המרצה: מאיר בוזגלו – האוניברסיטה העברית בירושלים
מאז ראשית הציונות זיהו ערביי הארץ את התנועה הציונית כתנועה אירופית, והיו ערים למתח בין הפעילים הציונים והקהילות היהודיות הוותיקות בארץ ועולי ארצות האסלאם. על בסיס המתח הזה קיוו פעילים ערבים ליצירת ברית רחבה, אנטי-ציונית, בין 'הקרבנות היהודים של הציונות' (כפי שכינתה אלה שוחט את עדות המזרח) והקרבנות הערבים שלה. בהרצאה אסקור את הניסיונות ליצירת ברית כזו מראשית המאה העשרים, עבור דרך מלחמת 1948 והפנתרים השחורים ועד קבוצות שפעלו במקביל לאביב הערבי, אנתח את מידת המחוייבות הערבית לתפיסה הזו ואת הסיבות לכך שהברית מעולם לא התכוננה.
המרצה: הלל כהן – האוניברסיטה העברית בירושלים
בהרצאתי אדון במשבר ההנהגה הרוחנית בעדה הקראית במצרים בראשית שנות החמישים. אציג קולות מגוונים שדנו בה ולבסוף אסביר מדוע כל הפתרונות שהוצעו לא יצאו אל הפועל ולא היו מועילים גם אם ההצעות היו מתממשות. הסיבה לכך: מדינת ישראל…
המרצה: נחם אילן – המכללה האקדמית חמדת
המאבק בין מוחמד והמאמינים לשבטים היהודים באלמדינה נתפס כאירוע מכונן ביחסים בין יהודים למוסלמים ובין היהדות לאסלאם שמשפיע עד היום. אולם אם נסתכל על ההיסטוריוגרפיה היהודית מימי הביניים נגלה שאין כמעט זכר למאבק הזה, או אפילו לקיום היהודי בחצי האי ערב שמתגלה לנו בתיעוד עשיר מכתובות אבן מחמיאר ועד צוער. בהרצאה זו אנסה להבין את השתיקה המתמשכת כלפי "הפרק הערבי האבוד" בהיסטוריה היהודית. לאחר מכן אבחן כמה דוגמאות בהן הגניזה הקהירית שימרה מסורות יהודיות שלא רק מתייחסות לעבר היהודי בחצי האי ערב, אלא אף מאמצות זהות ערבית למטרות מגוונות.
המרצה: עודד זינגר – האוניברסיטה העברית בירושלים
בחיבורו התיאורטי כתאב אלמחאצ'רה ואלמד'אכרה כלל משה אבן עזרא דיון היסטורי בתולדות שירת ספרד. את צמיחת השירה העברית הוא הקביל לטיפולוגיה ההיסטורית של צמיחת השירה הערבית: המשוררים העבריים הראשונים בספרד דמו בעיניו למשוררי התקופה הקדם-איסלאמית בחצי האי ערב, ואילו המשוררים בני דורו דומים למשוררים העירוניים המאוחרים. לכאורה, ההשוואה הזו נראית מאולצת למדיי. האם אבן עזרא כפה על השירה העברית סכמה טיפולוגית זרה? מתוך קריאה קרובה בחיבור ננסה לבחון את ההגיון הפנימי של ההשוואה.
המרצה: יהונתן ורדי – האוניברסיטה העברית בירושלים
במסורת היהודית, אך גם מחוצה לה, מזוהה השכחה על פי רוב עם האיום הכרוך באובדן הידע ובכשל הזיכרון. ואולם, מחקרים מן העת האחרונה גילו פנים חדשים בשכחה והציגו אותה דווקא ככוח חיוני העומד בזכות עצמו, כזרז לעיצובו המחודש של העבר ולפרשנותו המחודשת של ההווה. בהרצאתי המוצעת אאמץ את נקודת המבט המחודשת על כוחה של השכחה, תוך שאפנה את המבט אל פניו השונים של שיח השכחה בו נקט ראשית הרמב"ם, ובעקבותיו בנו אברהם.
במהלך ההרצאה אדון באופן בו הציג הרמב"ם את שני מפעליו הגדולים – משנה תורה ומורה הנבוכים – כחיבורים אשר נכתבים בזיקה ישירה לשאלת השכחה: משנה תורה אשר הוצג כחיבור מובהק שנועד "כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל", ומורה הנבוכים אשר שורטט על ידו כפרויקט פוסט-שכחה של שיקום ידע פרשני אבוד. אציג את טענותיו העיקריות של הרמב"ם, ואראה כיצד הן משיבות לאתגרים ולאפשרויות הכרוכים בשכחה. אשר למשנה תורה, אדון באופן בו השיב הרמב"ם באופן מערכתי לכמה אתגרים בני זמנו, על ידי הבנייה מחודשת של תפיסת המסורת הרבנית ועל ידי ניהול מחודש של הידע ההלכתי. כמו כן, אציג את מבנה הטענה המיימוני, אשר שימש בתפקיד מרכזי לא רק במורה הנבוכים, אלא אף בהמשך בכתביו של בנו אברהם, על פיה בלב המסורת היהודית חבוי ידע נעלה מבחינת מעמדו, אך ריק בכל הנוגע לתכניו, וזאת משום שנשכח לאורך ההיסטוריה. בחלקה האחרון של ההרצאה, אראה כיצד עשה אברהם בן הרמב"ם שימוש יצירתי – ואפשר שאף חתרני – במהלך הטיעוני שאימץ מאביו.
המרצה: עומר מיכאליס – אוניברסיטת תל-אביב
ההרצאה תתמקד בסוגת הפאתו (pāṭṭǝ) המקראי במליאלם היהודית של יהודי קרלה (מלבאר), בשירים שתקופת חיבורם מוערכת במאה החמש-עשרה. שירים קדומים אלה נשמרו במחברת מקוצ'ין המתוארכת ל־1876 על שם אשה בשם אביגיל מאדאי, שככל הנראה מוצא משפחתה מהעיר מאדאי (Māṭāyi) בצפון מלבאר (כ־300 ק"מ צפונית לעיר קוצ'ין). סגנון השירים ייחודי, ויש רק שיר אחד במליאלם המשלב סגנון ומשלב לשוני דומים, הבלדה לפיינור (Paḻayaṉnūr), על־שם עיר הנמל הימי־ביניימית הסמוכה לעיר מאדאי, עיר הבירה של ממלכת קולתונאד (Kolattunāṭu) בין המאות הי' והי"ח. אף שכיום לא נשאר כמעט זכר ליישוב יהודי בעיר מאדאי, ערי נמל אחדות באזור זה, כגון פנדרינה (Pantalāyani), בליבתן (Vaḷarpaṭṭaṇam) ודהבתן (Dharmapaṭṭaṇam), מוכרות ממכתבי סוחרי הודו היהודים שנשמרו בגניזת קהיר מן המאות י"א–י"ג. כמו־כן, עדויות שנמסרו בעל־פה החל מהמאה הט"ו לצד מסורות אוראליות מקומיות מצביעות על יישוב יהודי קדום בעיר הבירה מאדאי. תוכן שירי הפאתו המקראי נשען על סיפורי המקרא בשילוב מדרשים, שההתחקות אחריהם מובילה לפרקי דרבי אליעזר ולספר הזוהר, מה שמרמז על רציפות הקשרים עם סוחרים יהודים מאגן הים התיכון החל מן המאה הי"ב ולפחות עד סוף המאה הט"ו, כאשר בית כנסת שני מוקם בקוצ'ין (1489) ומעיד על שינוי בדפוסי ההתיישבות של יהודי מלבאר ועל נסיבות הגירתם של יהודי העיר מאדאי דרומה לטובת כינון קהילת בית כנסת בקוצ'ין.
בהרצאה אציג את השירים בהשוואה סגנונית לבלדה מפיינור ובהשוואת תכניהם לספרות יהודית מאגן הים התיכון בין המאות הי"ג והט"ו על־מנת לעמוד על ההקשר הספרותי המקומי ועל השתרגות הקשרים הבינלאומיים במרקם הספרות של שירי החתונה הקדומים במליאלם יהודית. ההקשרים המקומיים והקשרים הבינלאומיים הנחשפים דרך השירים מעלים את הסברה כי סוחרי הודו המוכרים לנו מגניזת קהיר, ובמיוחד אברהם בן יג'ו, מיקדו את פעילותם המסחרית באזור קולתונאד, וכי ניתן לזהות את עיר הנמל פיינור כעיר הנמל גרבתן, המוכרת ממכתבי סוחרי הודו שנמצאו בגניזה כמו גם מספרות המסעות והמסחר בערבית (Jurfatan, جرفتن). ההרצאה מיועדת להמחיש את חשיבות המחקר ההיסטורי של יהודי הודו בהקשר הרחב של נתיבי הסחר באסיה, ולהפריך את ההנחה הרווחת כי מדובר בקהילה מבודדת ומרוחקת ממרכזי התרבות היהודית בעולם האסלאם.
המרצה: אופירה גמליאל -אוניברסיטת גלזגו
כיצד מועברים זכרונות האירועים, הטובים והרעים, לדור הבא בקהילה? בהרצאה זו אבחן כמה מנתיבי המסירה שהתקיימו בקרב היהודים המוסתערבים בעת החדשה המוקדמת, בהם שירת חול ושירת קודש בעברית ובערבית, כתיבה הלכתית, כתיבה היסטוריוגרפית, ואגדה עממית. אנסה לבחון את היחס בין ערבית לעברית במקורות אלו, מי קהל היעד של כל סוגה, וכיצד חדרו זכרונות האירועים ההיסטוריים לתוך הליטורגיה הקהילתית.
המרצה: דותן ארד – אוניברסיטת בר-אילן
בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד, ומסוף העשור באופן רשמי כבר לא היו יהודים בחצי האי האיברי כולו. עם זאת, הקטגוריה הזהותית וההלכתית של יהדות ספרד לא רק שלא דעכה, אלא הלכה והתפשטה למרחבים גיאוגרפים רבים. בהרצאתי אבקש לבחון את האופן שבו הכתיבה ההלכתית של צאצאי המגורשים במהלך המאה ה-16 מכוננת זהות זו, ומשקפת את התפתחותה באופן שהפך אותה לחלק מובנה מהקאנון היהודי מאז ועד היום.
המרצה: תרצה קלמן – אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מכללת תלפיות
יו"ר: הילה שלם בהרד (אוניברסיטת תל-אביב)
הנרייט דהאן כלב (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)
מנשה ענזי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)
אורית ואקנין-יקותיאלי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)
בחלק זה אנחנו מפגשים להציע את הקונטקסט הרחב ליצירתם של יהודים ברחבי העולם הערבי ובארץ במפנה המאות ה-19 וה-20 ולאורך המאה ה-20, ולבחון את דרכיהם להתמודד עם הפיצולים הלאומיים המתרחבים, ועלייתו של המודל החד-לשוני, במעבר בין העידן הקולוניאלי לעידן הלאומי.
מרצה: יובל עברי (אוניברסיטת ברנדייס)
בחלק זה אנחנו מבקשים לבחון, מתוך כתיבתה הענפה של ז'קלין כהנוב, במסותיה וברומן שפרסמה, את תפיסת הזהות המשתנה שלה, בתוך הקשריה המשתנים, המצרי, האמריקאי, הצרפתי והישראלי, ביחס לתפיסותיה על ההיסטוריה ועל משמעותו של זיכרון; כלומר, ננסה לעמוד על המתחים שבין זהות לבנטינית, זיכרון לבנטיני והיסטוריה לבנטינית, כמו גם המתחים שבין לבנטיניות במצרים, באמריקה, בצרפת ובישראל, ובין לבנטיניות בעידן הקולוניאלי, בגלות במערב ובעידן הלאומי, כפי שהם באים לידי ביטוי בבחירתה הלשונית.
מרצה: אלמוג בהר (אוניברסיטת תל-אביב)
"זיכרון ירושלים" מאת הרב אליהו בכור חזן (הרא"ח), שנדפס בליוורנו ב-1874, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות לכתיבת פרוזה עברית בארצות המזרח. הרא"ח נולד באיזמיר בשנת 1848, גדל והתחנך בא"י וזמן קצר לאחר שנעשה רב יצא בשליחויות לצפון אפריקה. את "זיכרון ירושלים" הוא הוציא לאור רגע לפני תחילת הקריירה הרבנית המפוארת שלו, לאחר שקיבל הצעה לשמש כרב קהילה בטריפולי. זהו מחזה או רב-שיח בין 16 דמויות, היוצר מערכים רב-קוליים ובין-תרבותיים, שאני קוראת כביטוי למפגש הראשוני של הרא"ח, כרב צעיר מא"י, עם השאלות ההלכתיות שבהן נתקל בקהילות הצפון-אפריקאיות, הנתונות להשפעתם של כוחות חברתיים ותרבותיים קונפליקטואליים.
מרצה: קרן דותן (חוקרת עצמאית)
הרצאתי תתמקד באופנים השונים בהם הלאדינו שימשה את מגורשי ספרד ככלי לביסוס זהותם היהודית-ספרדית בקהילותיהם באימפריה העות'מאנית וכן בתורכיה וי וון המודרניות. ההרצאה תסקור את השלבים בהתגבשות, ביסוס, נפילת וגסיסת הלאדינו לאורך הדורות מן המאה השש- עשרה ועד ימינו במונחים של זהות וזיכרון. תחילה אסקור בקצרה את הת הליכים ההיסטוריים בהתגבשות והתפשטות הלאדינו ברחבי אגן הים התיכון. אדון במסורות שהמשיכו מחצי האי האיברי לצד החידושים בתהליך התבססות השפה שהובילו לכך שכנגד כל הסיכויים דווקא קהילת המהגרים שפתם, ספרותם ומנהגיהם זכו למעמד יוקרה בקהילות החדשות אליהן הגיעו במהלך המאה השש-עשרה עד השמונה עשרה. הלאדינו איגדה בתוכה מרכיבי זהות המשלבים אלמנטים מן התרבות האיברית למאפיינים מקומיים עות'מאניים, בלקאניים ערביים ואחרים שנפוצו בספרות הלאדינו. בחלק השני של ההרצאה אעסוק במימד י זהות וזיכרון בהתבסס על מצבות בלאדינו מקהילות דוברות לאדינו מרכזיות, ובהן סלוניקי ואיסטנבול במהלך המאה התשע-עשרה והעשרים.
מרצה: אילאיל באום (האוניברסיטה העברית בירושלים)
דפים בודדים מודפסים (Broadsheets) הם אחד התוצרים הנפוצים של הדפוס, אולם תשומת הלב המחקרית כלפיהם עד כה היתה שולית. בניגוד לחבריהם הספרים המודפסים, שתפוצתם בדרך כלל רחבה, הדפים הבודדים מאפשרים מבט ממוקד אל מקומות וזמנים מסוימים, לעתים אל מפגשים חד פעמיים של קבוצות או קהילות. בהרצאה אסקור את הדפים הבודדים בלדינו הנמצאים בספריית בן צבי, על רקע הדפסת הדפים הבודדים בלשונות היהודים השונות (ולאו דווקא בעברית). ההרצאה היא חלק מפרוייקט רחב יותר שאני עורך על דפים בודדים מודפסים בתרבות היהודית.
מרצה: אבריאל בר-לבב (האוניברסיטה הפתוחה)
חיים יוסף דוד הלוי אזולאי (החיד"א 1806-1724) היה מהבולטים שבכותבים העבריים בסוף המאה הי"ח. ייחודיותו ניכרת גם בסוגות הכתיבה הרחבות שלו, שמלבד כתיבה רבנית מקובלת היה גם מראשוני הביבליוגרפיים העבריים. בהרצאה זו, ארצה לבחון את הנרטיביים ההיסטוריים העולים מתוך עיון בספר זה. הנחת היסוד של הרצאתי היא כי על ידי קישור בין ערכים שונים בתוך הספר, חיד"א יוצר 'רשת' בין הדמויות הרבות המוזכרות בסיפור. מלבד היותם של אנשים מחברים של ספרים – הקשר הטבעי בספרי ביבליוגרפיה, חיד"א מונה גם קשרים נוספים, כמו גלגולים, זיקות זמן מקום ומשפחה בין דמויות שונות, ועוד. במקביל, אפשר לראות דמויות שנעדרות מספרו של חיד"א, זאת על אף שאנחנו יודעים כי חיד"א הכיר את אותן דמויות. ברצוני לתת בהרצאה זו, כמה דוגמאות לאופנים בהם דרך קשרים אלו וגדיעתם יוצרים נרטיבים היסטוריים רחבים המתארים את ההיסטוריה היהודית.
מרצה: אליעזר באומגרטן (מעבדת אליהו, אוניברסיטת חיפה)
יהדות בבל ההיסטורית באה אל קיצה בעקבות כיבושי המונגולים והרס התשתיות בעמק הפרת והחידקל במאות 13-15 ובמיוחד הרס המרכז היהודי בבגדאד. היישוב היהודי שב והתחדש בראשית המאה ה- 17 בהתבססו על גרעין של אוכלוסייה יהודית וותיקה ועל הגירה מתמשכת מהארצות הסובבות: כו רדיסטן, פרס, סוריה ועוד. הקהילה החדשה הושפעה מן המסורת הספרדית של צפת וראתה עצמה כיהדות ספרדית, ובה בעת גם זיהתה עצמה כיהדות בבלית וטענה לקיומו של רצף התיישבותי ולהמשכיות שראשיתם בהגליית האליטה של ממלכת יהודה לבבל במאה השישית לפנה"ס. הרצאתי תעסוק בזיקה שבין היסטוריוגרפיה לבין זיכרון קולקטיבי תוך התמקדות בשאלה: כיצד עיצבו צורכי ההווה המשתנה של יהודי עיראק לאורך העת החדשה את תמונת העבר היהודי "הבבלי" ואיזה תפקיד היה למושג "יהדות בבל" בשיח על מקומם של היהודים בעיראק. בהמשך לכך אבחן את מאפייני הזהות הבבלית של יהדות עיראק כפי שהיא באה לביטוי בעיתות משבר, את החשיבות שהייתה לזהות זו בתהליך התבססותה של הקהילה ואת התפקיד שהיא מילאה במדינה העיראקית שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לבסוף אבחן את מקומה של הזהות הבבלית בתהליך השתל בותם של יהודי עיראק במדינת ישראל (ובמידת האפשר אתייחס גם לקהילות הפזורה היהודית העיראקית באירופה ובמקומות אחרים) .
מרצה: אסתר מאיר-גליצנשטיין (מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)
ליהדות אתיופיה שמור מקום חשוב במיוחד בפסיפס קהילות ישראל. זהותם היהודית לאורך דורות באתיופיה ועלייתם לישראל מזמנת חשיבה על המימדים הסמליים של הגדרת הקולקטיב ומערכי הזכרון הקשורים בו ומאפשרת להתייחס ליהדות כמסגרת תרבותית כוללת ורחבה הקוראת תיגר על הנחות פשטניות בדבר האחדות הרוחנית והפיזית של העם היהודי. ואולם לצד ההזדמנות לחשיבה מחדש על יהדות באמצעות מסגרת התייחסות פנימית, מופעלים עליה ואף מתוכה מנגנונים מאחדים ומצמצמים. בהרצאה אציג הקשרי זכרון לאומיים הפועלים בהקשר ליהודי אתיופיה בישראל ואבקש לעיין בהם בהתייחס לזכרון כמפגש.
מרצה: הגר סלמון (האוניברסיטה העברית בירושלים)
תקציר: במרכז ההרצאה הזאת מונח פרדוקס: ההתרחבות המשמעותית של הנוכחות של האנוסים בזיכרון הקולקטיבי ובמרחב הפורטוגלי: הן באמצעות ריבוי של מוזיאום, "אתרי זיכרון" (כגון בתי כנסת, ומקוואות), ספרות מחקרית ועממית ותיירות היסטורית, דווקא על תופעה מחתרתית שהתקיימה לאורך הדורות באמצעות ההסוואה והסוד. מה גרם לתופעה החבויה הזאת למפגן של זהות ראוותנית? לפנינו פרק מיוחד המלמד עד כמה הזיכרון הקולקטיבי לעיתים שזור במה שהיום מכונה: פוליטיקה של זהויות"".
מרצה: דב סטוצ'ינסקי (אוניברסיטת בר-אילן)
מרצה: בת־ציון עראקי קלורמן, האוניברסיטה הפתוחה
מרים פרנקל, ראשת מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
דותן ארד, ראש מרכז עודד וטוני אליָשׁר לחקר יהודי ספרד בארץ ישראל
זאב לוין, ראש המרכז לחקר יהודי מרכז אסיה והמרחב האיראני
חיים סעדון, ראש מרכז תיעוד יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
לביא שי, מנהל ספרייה וארכיונים, יד יצחק בן-צבי
נעמה שי-כתריאלי, רכזת סדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים"
מן המקובלות היא, שיהודים בפזורות השונות ביקשו לגור בסמיכות ליהודים אחרים – הן בשל הרצון ליהנות משירותי ומוסדות הקהילה כמו בית כנסת, מקווה או שחיטה כשרה, הן בשל הצורך האנושי של חברי קבוצת מיעוט להיעזר בשכנים מקבוצות ההזדהות המיידית שלהם. במקרה של היהודים בימי הביניים וראשית העת החדשה, בארצות הנצרות ובחלק מארצות האסלאם, הצורך היהודי הפנימי הזה חוזק גם על ידי הכרח חיצוני בדמות צווי השלטונות למגורים בשכונה מסוימת, בגטו או במלאח. מחקרים רבים עוסקים בזוויות שונות של ייסוד שכונות אלה, החיים בהן, והיציאה מהן בעת החדשה – והשלכתם של כל אלה על התפתחות זהויות יהודיות שונות במרחב.
בהרצאתי אציג ממצאים ראשונים ממחקרי הנוכחי על מגורי יהודים במרחבים עירוניים במזרח התיכון הימי-ביניימי. אציג נתונים המראים כי 'השכונה היהודית', ככל שהיתה כזו, היתה מעורבת וכללה בני דתות שונות בשכנות מיידית, באותן סמטאות ואף באותן חצרות משותפות, ברמה שמקשה לדבר על 'שכונה יהודית' כמוסד או מרחב יהודי מובהק. אדגים כי לפחות לגבי חלק מהערים הגדולות, כמו למשל פסאט-קהיר במצרים, או רמלה או טבריה בארץ ישראל, בני התקופה – יהודים, מוסלמים ונוצרים – אף לא השתמשו כלל במונח 'שכונה יהודית' או מונח דומה לו. בהתאם לכך, נראה שיהודים התגוררו באזורים שונים ומגוונים של העיר המזרח-תיכונית, ולא בהכרח במתחם או מרחב מסוים. מכאן ששימוש בן-זמננו במונח 'השכונה היהודית' מהווה אנאכרוניזם, המושפע מהמציאות החברתית של תקופות או אזורים אחרים, ומונע מאיתנו הבנה עמוקה יותר של מגוון הקשרים האפשריים בין מרחב, קהילה וזהות.
הפירוק של מושג 'השכונה היהודית' בכל הנוגע להיסטוריה העירונית של יהודי המזרח התיכון בימי הביניים, הפיכתו מהנחת יסוד שקופה למוקד חקירה, ובחינת שינויים בהתפתחות 'השכונה היהודית' לאורך זמן ומרחב, יאפשרו לנו להבין את מקומם של היהודים במרחב העירוני, את הקשר בין זהות עירונית כללית וזהות דתית-קהילתית, את היחסים בין המרחב הפרטי-האינטימי של הבית והחצר ובין המרחב הציבורי, ואת מעגלי ההשתייכות השונים של היהודים במרחב העירוני הימי-ביניימי.
מרצה: משה יגור (תכנית עמיתי מרטין בובר, האוניברסיטה העברית בירושלים)
מרצה: אסף תמרי (מכון בן-צבי ומרכז שלם)
במהלך המאה השמונה-עשרה התרחש תהליך של דה-צנטרליזציה והתחזקות של כוחות הנהגה מקומיים במסגרת האימפריה העות'מאנית. בה בעת, התחזקותן של התשתיות שאיפשרו את עלייתם של מוסלמים רבים מן המרכזים האימפריאליים באנטוליה ובבלקן לחאג' למכה, עיצבו מרחב של ארץ קודש עות'מאנית וחיזקו את מעמדה של ירושלים כאתר עלייה לרגל הן עבור מוסלמים והן עבור נוצרים ויהודים. בהקשר היהודי, עיגון מעמדה של ירושלים העות'מאנית הממשית כמוקד מכונן של ההזדהות הקולקטיבית היהודית הגלובלית הפך לרכיב מרכזי בהתגבשותה של רשת פאן-יהודית, שהעניקה תמיכה הכלכלית לקהילות ארץ-ישראל. בדבריי בכנס אני אתמקד באחת מן הדמויות המרכזיות שביקשו להגן על מעמדה המקודש של ירושלים וחיוניותה לקיומן של הקהילות היהודיות באירופה – ר' משה חאגיז. זאת, בניגוד לטענות שרווחו בקרב קהילות יהודי הפזורה הספרדית המערבית בערים כמו אמסטרדם והמבורג-אלטונה, שערערו על מעמדה המקודש, וראו בירושלים מושג המנותק מהקשר גיאוגרפי-פוליטי ספיציפי. בדבריי אתמקד באופן בו תיאר חאגיז את המרחב הירושלמי המקודש, ובייחוד בתיאורו את הכותל המערבי ואלחרם אלשריף. כפי שאבקש להציע, סיפורו של חאגיז עושה שימוש במסורות פלסטיניות מקומיות מתוך ספרות שבחי ירושלים (פצ'אאל אלקדס או פצ'אאל בית אלמקדס), מרחיב ומשנה אותם, תוך שהוא מעביר אותם מן ההקשר המוסלמי המוקדם להקשר העות'מאני בן תקופתו. כך הוא מעצב את תמונת המרחב המקודש כתמונה שבה שלובים שריד המקדש – הכותל המערבי, ודוגמתו – אלחרם אלשריף, כשני רכיבים של מרחב מקודש אחד. אני אבקש להציע כי תמונה זו, שהפכה לייצוג ויזואלי מקומי רווח בלוחות המקומות הקדושים שנשלחו מן הקהילה היהודית הירושלמית לקהילות יהודיות אחרות, משקפת את תודעתה העצמית של הקהילה כשותפה לתהליכי התעצבות המרחב האורבני הירושלמי העות'מאני במאה השמונה-עשרה, ובכלל זאת עיצובו המחודש של אלחרם אלשריף עצמו. שותפות זו אף משקפת את ההקשר הרחב יותר של התודעה המילינריסטית העות'מאנית בעידן הקונפסיונליזציה, שראתה בסלטאן כמעניק החוק ומגינו ביטוי חשוב של הסדר הפוליטי החדש.
מרצה: אבי-רם צורף (האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים ומכללת ספיר)
בהרצאה אדון בזיכרון הרב שכבתי מתיעוד מצטבר של פעילותו היצירתית של מספר עממי יליד מרוקו שזכיתי לעבוד איתו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. החומר שהצטבר כולל רישום סיפורים מפיו, כולל הקלטות אודיו ווידאו, קליטת סיפוריו בארכיון הסיפור העממי בישראל, פרסומם במסגרות שונות, וכן ביקור שלי בעיירת הולדתו במרוקו. כמה מן הנושאים שאדון בהם: טווח הפרשנות התרבותית בין יחיד לחברה, ובין יוצר וחוקרת, וההצטרפות של חומרים תרבותיים פרטיקולריים במרקם התרבות בישראל.
מרצה: גלית חזן-רוקם (האוניברסיטה העברית בירושלים)
בהרצאתי אדון בביטויים של ערכים מסורתיים וזיקה למקורות עבריים, כמו גם בהשפעות סביבתיות מן המרחב המרכז אסיאתי והאירני בפתגמים שנמסרו לי מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל. העדה הבוכרית שמרה על זהותה היהודית ועל צביונה האתני על אף האתגרים שנצבו בפניה בהם נתק מיתר עדות ישראל, שינויים פוליטיים, רדיפות, הגירה וקליטה בסביבה חדשה. אדגים כיצד בכל אלה שמשו פתגמים ככלי להעברה בין-דורית של זהות וזיכרון.
מרצה: יעל מהל (חוקרת עצמאית)
בהרצאה זו אבקש לעמוד על מאפייניה של העברית המזרחית, אשר משבצת מילים וביטויים ערביים-יהודיים ועבריים מסורתיים במהלך שיח עברי מלא. נעמוד על שיקולי הבחירה של רכיבים אלה ועל יחסיהם למקורותיהם היהודיים בגולה. כן נבחן את השינויים והחידושים שנתרחשו בהם בשילובם ובשיקועם בעברית הישראלית של המאה ה- 21.
מרצה: יהודית הנשקה (אוניברסיטת בר-אילן)
Today, Turkey’s Jewish community is diminishing. Ironically, its cultural presence and visibility are significantly raised. Jewish identity, associated with bygone cosmopolitanism, has become a major cultural capital, increasingly recycled as part of heritage industry. Jewish memory work in modern Turkey, ranging from exhibitions to novels and a considerable number of memoirs, conjoins the contrasting experiences associated with the minority position, ranging from longing and belonging to alienation and exclusion. Recent work on the Jewish experience in Turkey by women writers place emphasis on collective memory through intergenerational writing. Such narration of women’s untold stories across the century reclaims a past disowned. This paper introduces a range of this writing that introduces Turkish and Jewish identities within a larger network of cities and regions, history and memory, past and present.
Rita Ender explores the material and affective component of Jewish identity in contemporary Turkey in İsmiyle Yaşamak (To Live with One’s Name, 2016), and Aile Yadigarları (Family Heirlooms, 2018), both interviews with various members of the Turkish Jewish community. Aylin Kuryel and Raşel Meseri focus on the experience of Jewish identity in Türkiye’de Yahudi Olmak: Bir Deneyim Sözlüğü (Being Jewish in Turkey: A Dictionary of Experience, 2018). More recently Suzan Nana Trablus published interviews with the members of Istanbul’s Jewish communities, based on Istanbul’s Jewish neighbourhoods they felt they belonged to: Bir sabah galata’da uyandım (I woke up one morning in Galata, 2020), Çek Kayıkçı Balat’a: hayatlar, tanıklıklar, anılar (Oarsman, take me to Balat, 2021), Kuşaktan kuşağa Kuzguncuk yolculuğum (My Journey in Kuzguncuk across generations, 2021), a trilogy on Jewish communities of the metropolis, all subtitled lives, testimonies, memories. Conjoining archival and ethnographic impulses, the texts document the communities and their cultures, reinscribing lost lifestyles in the political, economic, and cultural fabric of the city, the country, and the region
Esra Almas (Bilkent University, Turkey)
במחצית הראשונה של המאה העשרים ניכרה התעניינות גוברת בקרב אנשי רוח ודמויות מנהיגות בארץ ישראל בתולדותיה של התנועה השבתאית – התנועה המשיחית הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית, אשר התפתחה סביב דמותו של שבתי צבי. מבין אלו שעניינם בשבתאות הניב פעילות מחקרית וציבורית, בולטת דמותו של יצחק בן- צבי אשר גילה עניין מיוחד ב"מאמינים" השבתאים שהמירו לאסלאם )הדונמה(. במשך כמה עשורים פעל בן-צבי במרץ בכמה מישורים: איסוף ושימור מידע על השבתאים ועל שרידיהם החומריים; כתיבה על ותיעוד של קורותיהם ומקורותיהם; וכן כינון קשרים עם צאצאיהם בסלוניקי, איזמיר ואיסטנבול. עיסוקו של בן-צבי בשבתאים בא לידי ביטוי בפרסומים שכתב ובהתכתבות ענפה עם חוקרים, אנשי ציבור ודמויות אנונימיות המשקפת סקרנות ונחישות לגילוי מסתוריהם. באמצעות פרסומיו של בן-צבי ושפע תעודות ארכיוניות, ביניה ן רבות אשר טרם נחשפו ונחקרו, מטרת ההרצאה להציג את יחסו לתנועה השבתאית באופן כוללני ומקיף ואת תרומתו לעיצוב נרטיבים אודותיה, כמו גם לספר את סיפור זיקתו האישית של בן-צבי למאמינים השבתאים. היבטים אלו מהווים נדבך מרכזי באישיותו הציבורית ופרק מכונן בגיבוש חקר יהודי המזרח בעשוריה הראשונים של מדינת ישראל ובו-זמנית חושף מסע זהות יוצא דופן שלו כאדם פרטי. ההרצאה תבקש לבחון את השילוב בין משנתו האידיאולוגית ולהט משיכתו של בן-צבי אשר הניעו את פועלו בתחום זה, ולהראות כי לימים אלו הפכו לאבני דרך אשר הותירו חותם משמעותי על ההיסטוריוגרפיה של התנועה השבתאית ומקומה בתולדות העם היהודי בכלל ויהודי ארצות האסלאם בפרט, ועל עיצוב נרטיבים היסטוריים בחברה הישראלית בשלבים מכוננים.
מרצה: הדר פלדמן סמט (אוניברסיטת תל-אביב)
ההרצאה תבחן את תפקידן של פרקטיקות אתנוגרפיות במחשבה ובעשייה של יצחק בן-צבי ואברהם אלמאליח, ואת האופנים הדומים שבהן הן משמשות להבניית זהות של ״הסובייקט האתנוגראפי״ וגיבושה של תודעה היסטורית (במובן של פונקנשטיין ובני הפלוגתא שלו) – של האתנוס היהודי במזרח ובכלל (בן-צבי) ושל יהדות ספרד והמזרח כישות היסטורית אחדותית ומובחנת (אלמאליח).
.
מרצה: עמוס נוי (המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים)
קהילת יוצאי תימן נתהוותה בירושלים רק בשנת תרמ"ב (1882) עם עליית 'אעלה בתמר'. בשנים הראשונות לאחר מכן עסקה המנהיגות של הקהילה בבעיות החברה והכלכלה הקשות בתנאי החיים בירושלים באותם ימים, ושימר מסורתה המיוחדת לה, עד אשר יצאה הקהילה מתחת חסותו של הכולל הספרדי והקימה לעצמה כולל נפרד בשנת תרס"ח. תנאי החיים של בני הקהילה נשתפרו לאחר מלחמת העולם הראשונה ושניים מבניה החלו לתת דעתם על הנצחת מורשת הקהילה ותולדותיה ופרסומה ברבים בדפוס. ראשון בהם היה ר' אברהם נדאף (תרכ"ו–ת"ש/1866–1940), שעמד בראש הקהילה מאז עלייתו ארצה בשנת תרנ"א. לאחר שפרש מתפקידו זה ועבר להתגורר בתל אביב החל בעבודתו הספרותית, שגולת הכותרת שלה היא 'חוברת שרידי תימן', הכוללת: "א. תולדות כמוה"ר שלום אלשבזי; ב. תולדות כמהו"ר שלום שרעבי; ג. אוצר ספרי תימן; אחדים מפיוטי ושירי הרב שלום אלשבזי ותפלה מספר המרגלית שחבר בנו הר"ר שמעון" (ירושלים תרפ"ח). החקר השני הוא שלום לוי נחום (תרס"ה–תשנ"ט/1904–1999), שעלה ארצה בילדותו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. שלום לוי נחום פעל באופן אובססיבי להנצחת מורשת יהדות תימן בפרסומיו הרבים בעיתונות בת הזמן. כמו כן שימר בארכיונו מסמכים רבים הנוגעים לתולדות יהודי תימן ומורשתם, ארכיון שהוריש לי אותו זמן קצר לפני מותו.
בהרצאתי אעמוד אפוא על החשיבות הרבה לתשתית של חקר יהודי תימן שהעמידו שני חוקרים אלו במהלך הרבע השני של המאה העשרים, שרק לאחריהם נחלצו לנושא זה חוקרים אחרים מיוצאי תימן, כגון ישראל ישעיהו ואחרים שכבר רכשו את השכלתם באוניברסיטה העברית, ובראשם שמעון גרידי ויהודה רצהבי.
מרצה: יוסף יובל טובי (אוניברסיטת חיפה)
בהרצאתנו נציע דיון במתח ובזיקות שבין מקומם של יהודי ארצות האסלאם בחברה הישראלית המתגבשת לבין ייצוגם במחקר ובהוראה האקדמיים של ההיסטוריה של עם ישראל. זאת, באמצעות בחינה השוואתית של שני הגופים הרשמיים העיקריים שבהם בא לידי ביטוי מתח זה: האוניברסיטה העברית ומכון בן צבי.
באוניברסיטה, ובעיקר במכוני הדגל שלה למדעי היהדות ולמדעי המזרח, נתקל המאמץ החלוצי לשלב את תולדות יהודי ארצות האסלאם בקוריקולום בכתף קרה, במיוחד מצדם של חלק מהבכירים והוותיקים מקרב חוקרי ההיסטוריה היהודית. מנגד, מכון בן צבי עוצב בדמותו של מייסדו, יצחק בן צבי, ולאור תפיסתו ביחס לתפקידם ההיסטורי של יהודי ארצות האסלאם, – ונתפס כעין ׳בן חורג׳ שלא נהנה מיוקרה בעיני הממסד האקדמי.
מרצים:
חנן חריף (המכללה האקדמית תל-חי)
עמית לוי (האוניברסיטה העברית בירושלים)
המאות ה-14-7 של יהודי ארצות האסלאם ראי שתיחשבנה תקופת "כור ההיתוך" של עם ישראל בזכות הרציפות שבכמה גורמי יסוד בחייו: המצב הביטחוני, המגוון התעסוקתי, תשתיות התקשורת, השפה המשותפת ואפשרויות הניוד. מאות אלו נדונו לשוליוּת בתשומת הלב הציבורית ובכלל זה: בתוכניות הלמודים, בתקצוב הממלכתי ובדוחות על מצב הלימוד של יהודי ארצות האסלאם. תשומת הלב הציבורית הללו מתכוונת להתמקד דווקא בשנים שלאחר גירוש ספרד. לא כך הוא במחקר ובהוראה האקדמית. בהרצאה נבקש להבהיר את נסיבות ההטיה ותוצאותיה ולהפנות את תשומת לב למחיר הכבד שמשולם במהלכים המוטים הללו ולחשיבות העיון במאות השוליוֹת.
מרצה: מנחם בן-ששון (האוניברסיטה העברית בירושלים)
מרצה: אמנון רז-קרקוצקין (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)
